ההבדלים בין חברה ציבורית לפרטית

מהי חברה ציבורית ומהי חברה פרטית לפי החוק

הדין הישראלי מכיר בשני סוגים עיקריים של חברות: חברה פרטית וחברה ציבורית. ההבחנה ביניהן קבועה בחוק החברות, התשנ"ט-1999, שהתקבל בכנסת ב-27 במאי 1999 ונכנס ברובו לתוקף ב-1 בפברואר 2000. מאז עבר החוק תיקונים רבים, וחלק מהכללים שנפרט כאן נוספו רק בשלב מאוחר יותר.

מעניין לראות שהחוק אינו מגדיר חברה פרטית באופן ישיר. ההגדרה שלה שיורית: חברה פרטית היא כל חברה שאינה חברה ציבורית. לכן, כדי להבין מהי חברה פרטית, צריך להתחיל דווקא מההגדרה של חברה ציבורית. לפי החוק, חברה ציבורית היא חברה שמניותיה רשומות למסחר בבורסה, או שמניותיה הוצעו לציבור על פי תשקיף ומוחזקות בידי הציבור. ההגדרה כוללת גם הצעה לציבור מחוץ לישראל לפי מסמך הצעה שנדרש בדין הזר.

כלל האצבע הפשוט הוא זה: חברה שמניותיה נסחרות בבורסה, בישראל או במדינה אחרת, היא חברה ציבורית, וכל חברה שאינה כזו היא חברה פרטית. רוב החברות בישראל, ובהן עסקים קטנים ובינוניים, חברות משפחתיות וחברות הזנק, הן חברות פרטיות.

ההבדל בבעלות הוא המקור לכל שאר ההבדלים. בחברה פרטית המניות מוחזקות בידי קבוצה מוגדרת של אנשים או גופים, ואילו בחברה ציבורית כל אחד מהציבור יכול לקנות מניה בבורסה ולהפוך לשותף בבעלות. כאשר כספי ציבור רחב מושקעים בחברה, למחוקק יש אינטרס להגן על המשקיעים הקטנים, ולכן הרגולציה על חברות ציבוריות כבדה בהרבה. מי שמתלבט באיזו צורה משפטית לפתוח עסק מלכתחילה ימצא השוואה רחבה יותר במאמר על ההבדלים בין עוסק פטור, עוסק מורשה וחברה בע"מ, ומי שמקים חברה בבעלות קרובי משפחה יכול לקרוא גם על חברה משפחתית.

לצד שני הסוגים העיקריים יש מצבי ביניים, והחשוב שבהם הוא חברה פרטית שהנפיקה לציבור איגרות חוב. חברה כזו נשארת פרטית מבחינת המניות, אבל חלים עליה רבים מכללי הפיקוח של חברה ציבורית. נרחיב עליה בהמשך.

המבנה של כל חברה: האורגנים ותפקידם

לפני שבוחנים את ההבדלים, כדאי להכיר את המבנה התאגידי המשותף לכל חברה בישראל, פרטית או ציבורית. החוק מחלק את הסמכויות בחברה בין כמה גופים שנקראים "אורגנים". לפי סעיף 46 לחוק החברות, האורגנים של החברה הם האסיפה הכללית, הדירקטוריון, המנהל הכללי, וכל מי שעל פי דין או מכוח התקנון פעולתו בעניין מסוים נחשבת כפעולת החברה.

ההיגיון בחלוקה הוא מניעת ריכוז כוח בידי גורם אחד בלי פיקוח. קחו מקרה היפותטי: בחברה יש שני בעלי מניות, אחד מחזיק 70% מהמניות והשני 30%. בעל הרוב יכול לכאורה לקבל כל החלטה שירצה. אילו לא היו בלמים, הוא היה יכול להעדיף את טובתו האישית על פני טובת החברה ולפגוע בשותף המיעוט. חלוקת הסמכויות בין האורגנים, יחד עם חובות שהחוק מטיל על נושאי המשרה, נועדה לייצר פיקוח פנימי.

האסיפה הכללית

האסיפה הכללית היא כינוס של בעלי המניות, שמתקיים בדרך כלל לפחות פעם בשנה. בעלי המניות מביעים בה את עמדתם ומצביעים על נושאים מרכזיים, למשל מינוי דירקטורים. ההצבעה אינה לפי מספר האנשים אלא לפי שיעור האחזקה: מי שמחזיק 40% מהמניות מחזיק, ככלל, 40% מכוח ההצבעה. רוב ההחלטות מתקבלות ברוב רגיל של יותר ממחצית הקולות, אלא אם החוק קובע רוב אחר לעניין מסוים או שהתקנון מורה אחרת. על הכללים שאפשר לקבוע בתקנון ועל מה שאסור לשנות בו ראו את המאמר על תקנון חברה.

הדירקטוריון

הדירקטוריון קובע את מדיניות החברה ומפקח על פעילותה ועל המנהל הכללי. החלטה על חלוקת דיבידנד לבעלי המניות, אישור תגמול לנושאי משרה ואישור עסקאות חריגות הן דוגמאות לנושאים שעוברים דרכו. הדירקטורים ממונים, ככלל, בהצבעה באסיפה הכללית.

תפקיד הדירקטור נחשב יוקרתי, אבל הוא כרוך באחריות משפטית ממשית. כדי שדירקטור לא יכהן רק כדי לרצות את מי שמינו אותו, החוק מטיל עליו שתי חובות מרכזיות. חובת הזהירות מחייבת אותו לפעול ברמת המיומנות שבה היה פועל נושא משרה סביר באותו מצב, ומי שחורג מהרף הזה מפר את החובה. חובת האמונים מחייבת אותו לפעול בתום לב ולטובת החברה, ולא לנצל את מעמדו לטובתו האישית. הפרה של החובות האלה עלולה להוביל לאחריות אישית, כולל תשלום פיצויים לחברה שנפגעה או לצדדים שלישיים, ובמקרים חמורים אף להליכים פליליים.

המנהל הכללי

הדירקטוריון ממנה את המנהל הכללי (המנכ"ל), שאחראי על הניהול השוטף של החברה במסגרת המדיניות שהדירקטוריון קבע. תחתיו פועלים סגני המנהל ושאר העובדים. בחברה ציבורית ובחברת איגרות חוב, סעיף 119 לחוק מחייב למנות מנהל כללי, ומתיר למנות יותר מאחד.

נושי החברה

הנושים אינם אורגן, אבל הם צד חשוב בחייה של כל חברה. נושה הוא מי שהחברה חייבת לו כסף. לדוגמה, ספק שמכר ציוד לחברת בנייה ולא קיבל את מלוא התמורה הופך לנושה שלה. כפי שנראה, גם מי שרוכש איגרות חוב של חברה הוא נושה שלה.

חברה כאישיות משפטית נפרדת, ומיהו בעל שליטה

סעיף 4 לחוק החברות קובע ש"חברה היא אישיות משפטית כשרה לכל זכות, חובה ופעולה המתיישבת עם אופיה וטבעה כגוף מואגד". המשמעות המעשית: לעניינים משפטיים החברה נחשבת ישות עצמאית, נפרדת מבעליה. היא יכולה לחתום על חוזים, להחזיק נכסים, לתבוע ולהיתבע. פעולה של אורגן בתפקידו נחשבת פעולה של החברה עצמה, ולא של האדם שביצע אותה.

דוגמה היפותטית: מנכ"ל נוהג ברכב החברה במסגרת עבודתו וגורם נזק למבנה ציבורי. התביעה בגין הנזק מופנית, ככלל, אל החברה, ולא אל המנכ"ל באופן אישי. ההפרדה הזו היא אחד היתרונות המרכזיים של פעילות דרך חברה, והיא קיימת באותה מידה בחברה פרטית ובחברה ציבורית. ההפרדה הזו רלוונטית גם לסוגיות מס, למשל כשבעל מניות מלווה כסף לחברה שלו (ראו הלוואת בעלים לחברה) או כשהחברה רוכשת נכס שמשמש את בעל השליטה (ראו רכישת דירה על חשבון החברה לבעלי שליטה).

בעל שליטה: לא צריך להחזיק את כל המניות

בעל שליטה הוא מי שיכול לכוון בפועל את פעילות החברה. כדי לשלוט אין צורך להחזיק בכל המניות: מי שמחזיק ביותר ממחצית זכויות ההצבעה יכול, ככלל, להכריע באסיפה הכללית ולמנות את רוב הדירקטורים. אבל השליטה יכולה להיות גם בשיעור נמוך יותר, במיוחד בחברה ציבורית שבה המניות מפוזרות בין משקיעים רבים.

לעניין אישור עסקאות עם בעל שליטה, סעיף 268 לחוק קובע שגם מי שמחזיק 25% או יותר מזכויות ההצבעה באסיפה הכללית נחשב בעל שליטה, ובלבד שאין אדם אחר שמחזיק ביותר מ-50% מזכויות ההצבעה. עוד קובע הסעיף ששניים או יותר שלכל אחד מהם עניין אישי באותה עסקה נחשבים כמחזיקים יחד.

הסף של 45% מופיע בחוק בהקשר אחר: הצעת רכש מיוחדת. לפי סעיף 328, בחברה ציבורית, רכישה שהופכת אדם לבעל "דבוקת שליטה" של 25% כשאין בחברה בעל דבוקת שליטה אחר, או רכישה שמעלה את אחזקותיו מעל 45% כשאין מחזיק אחר מעל 45%, מותרת רק בדרך של הצעת רכש מיוחדת לכלל בעלי המניות. המטרה היא שמי שתופס שליטה בחברה ציבורית יציע את ההזדמנות למכור לכל הציבור, ולא רק לכמה בעלי מניות נבחרים.

ההבדלים המרכזיים בין חברה פרטית לחברה ציבורית

אחרי שהבנו את המבנה המשותף, אפשר לבחון את ההבדלים עצמם. בדקנו ארבעה תחומים שבהם הפער בין שני סוגי החברות בולט במיוחד: רישום למסחר, עבירות המניות, מנגנוני הפיקוח וחובת הדיווח.

רישום למסחר בבורסה

חברה פרטית אינה רשומה למסחר בבורסה. חברה ציבורית רשומה בבורסה בישראל או בבורסה זרה, או שמניותיה הוצעו לציבור לפי תשקיף. חברה פרטית שמבצעת הנפקה לציבור הופכת בכך לחברה ציבורית.

עבירות המניות: מי יכול לקנות

בחברה ציבורית המניות נסחרות בחופשיות, וכל אדם יכול לרכוש אותן בבורסה. לבעלי השליטה אין יכולת לבחור מי יצטרף כבעל מניות, למעט מקרים של הצעות רכש שבהן החוק דורש הליך מיוחד. בחברה פרטית המצב הפוך: בעלי המניות יכולים לקבוע בתקנון מגבלות על העברת מניות, כמו זכות סירוב ראשונה או צורך באישור הדירקטוריון. היתרון הוא שליטה ממשית בזהות השותפים. החיסרון הוא מאגר מצומצם של משקיעים, וזו אחת הסיבות שחברות פרטיות רבות בוחרות בשלב מסוים להנפיק את מניותיהן לציבור. מי שמשקיע במניות של חברה ציבורית צריך להכיר גם את המס על רווחים בבורסה.

מנגנוני פיקוח

מאחר שבחברה ציבורית יש בעלי מניות מהציבור, החוק מחייב אותה להחזיק מנגנוני פיקוח שאינם חובה בחברה פרטית רגילה.

דירקטורים חיצוניים: לפי סעיף 239, בחברה ציבורית יכהנו לפחות שני דירקטורים חיצוניים. דירקטור חיצוני חייב להיות בלתי תלוי בבעל השליטה ובעל מומחיות מקצועית או חשבונאית ופיננסית. כדי שבעל השליטה לא יבחר אותם לבדו, מינויים באסיפה הכללית דורש רוב שכולל רוב מקולות בעלי המניות שאינם בעלי שליטה ואין להם עניין אישי במינוי, או לחלופין שהמתנגדים מקרב אותם בעלי מניות לא יעלו על 2% מזכויות ההצבעה. סעיף 239(ד) מוסיף כלל ייצוג: אם כל חברי הדירקטוריון שאינם בעלי שליטה או קרוביהם הם בני מין אחד, הדירקטור החיצוני שממונה יהיה בן המין השני. בנוסף לדירקטורים החיצוניים, החוק מעודד מינוי דירקטורים בלתי תלויים, שאינם קשורים לבעל השליטה.

ועדת ביקורת: לפי סעיף 115, הוועדה מונה לפחות שלושה חברים, כל הדירקטורים החיצוניים חברים בה ורוב חבריה דירקטורים בלתי תלויים. יושב ראש הדירקטוריון, דירקטור שמועסק בחברה או אצל בעל השליטה, ובעל השליטה עצמו או קרובו אינם רשאים להיות חברים בה, ויושב ראש הוועדה הוא דירקטור חיצוני. הוועדה אחראית לאתר ליקויים בניהול העסקי של החברה ולהציע דרכים לתקן אותם, והיא מעורבת באישור עסקאות שבהן לבעל השליטה יש עניין אישי.

ועדת תגמול: לפי סעיף 118א, הוועדה מונה לפחות שלושה חברים, כל הדירקטורים החיצוניים חברים בה והם רוב חבריה, ויושב הראש שלה הוא דירקטור חיצוני. בחברה שיש בה שני דירקטורים חיצוניים בלבד, ועדה של שלושה היא בפועל המבנה האפשרי, כי ועדה גדולה יותר לא תשמור על רוב של דירקטורים חיצוניים. לפי סעיף 118ב, הוועדה ממליצה לדירקטוריון על מדיניות התגמול של נושאי המשרה, ואם המדיניות נקבעה לתקופה של יותר משלוש שנים, היא ממליצה כל שלוש שנים על המשך תוקפה. ועדת התגמול ומדיניות התגמול נוספו לחוק בתיקון מס' 20, שנכנס לתוקף ב-12 בדצמבר 2012. ההיגיון ברור: לנושאי המשרה יש אינטרס לקבל תגמול גבוה, ולחברה יש אינטרס לקשור את התגמול להישגים, וכך לתמרץ אותם לפעול לטובתה.

חובת דיווח

חברה פרטית מדווחת לרשם החברות ומשלמת לו אגרה שנתית. בשנת 2026 האגרה עומדת על 1,338 ש"ח בתשלום עד 31 במרץ, ועל 1,777 ש"ח בתשלום מ-1 באפריל, ורישום מקוון של חברה חדשה עולה 2,559 ש"ח. חברה ציבורית, לעומת זאת, היא "תאגיד מדווח" לפי חוק ניירות ערך ונמצאת בפיקוח הרשות לניירות ערך. היא מגישה במערכת הדיווח מגנא דוח תקופתי שנתי, דוחות רבעוניים ודיווחים מיידיים על כל אירוע מהותי, ומחויבת גם לכללי הבורסה שבה היא נסחרת. בפועל, חברה ציבורית עומדת מול שלושה גורמים: רשם החברות, הרשות לניירות ערך והבורסה, בעוד חברה פרטית רגילה עומדת מול רשם החברות בלבד. את ההיבט המיסויי, שחל על שני הסוגים באופן דומה, ראו במאמר על מיסוי חברות בישראל.

טבלת השוואה

מקור: חוק החברות, התשנ"ט-1999 - נוסח החוק באתר משרד המשפטים

חברה פרטית שהנפיקה איגרות חוב

חברה פרטית אינה מציעה את מניותיה לציבור, אבל היא עדיין יכולה לפגוש את הציבור בכמה דרכים. הדרך הראשונה היא פעילות עסקית רגילה, שבה לקוחות וספקים עשויים להפוך לנושים שלה. הדרך השנייה, והמשמעותית יותר מבחינת הרגולציה, היא גיוס חוב מהציבור באמצעות הנפקת איגרות חוב.

איגרת חוב היא בעצם הלוואה שהציבור נותן לחברה. המשקיע משלם לחברה סכום כסף, ובתמורה מקבל התחייבות להחזר הקרן בתוספת ריבית לפי לוח זמנים שנקבע מראש. בניגוד לבעל מניה, מחזיק איגרת החוב אינו שותף בבעלות ואינו מצביע באסיפה הכללית: הוא נושה של החברה. משקיעים רבים רוכשים איגרות חוב של חברות כדי ליהנות מריבית גבוהה יותר מזו שמציע פיקדון בנקאי, אבל הריבית הגבוהה משקפת סיכון: אם החברה נקלעת לקשיים, היא עלולה שלא להחזיר את החוב במלואו, ובמקרים קיצוניים הכסף אובד.

מאחר שכספי ציבור מושקעים גם בחברה כזו, החוק מחיל עליה חלק נכבד מהכללים של חברה ציבורית, אף שמניותיה אינן נסחרות. חברה פרטית שהיא חברת איגרות חוב חייבת למנות לפחות שני דירקטורים חיצוניים, ועדת ביקורת, ועדת תגמול ומנהל כללי, בדיוק כמו חברה ציבורית. כך קובעים סעיפים 239, 115, 118א ו-119 לחוק, שמזכירים במפורש גם את חברת איגרות החוב.

המשמעות למשקיע: כשבוחנים איגרת חוב של חברה פרטית, כדאי לדעת שהיא אמורה לפעול תחת מנגנוני פיקוח דומים לאלה של חברה ציבורית. המשמעות לבעלי החברה: ההחלטה לגייס חוב מהציבור אינה רק החלטה מימונית, אלא גם החלטה לקבל על עצמם עלויות ניהול, ממשל תאגידי ושקיפות גבוהים יותר.

כדאי להבחין בין חברת איגרות חוב לבין צורות פעילות אחרות שנשמעות דומות. חברה לתועלת הציבור, למשל, אינה חברה ציבורית במובן הבורסאי, אלא חברה שמטרותיה ציבוריות ולא לשם רווח. ההסבר המלא נמצא במאמר על חברה לתועלת הציבור.

איך חברה פרטית הופכת לחברה ציבורית

חברות פרטיות רבות שואפות בשלב מסוים להפוך לציבוריות. הסיבה העיקרית היא גישה להון: מסחר בבורסה פותח את החברה לציבור רחב של משקיעים, ומאפשר לגייס סכומים שקשה להשיג ממשקיעים פרטיים בודדים. בנוסף, מסחר במניות יוצר נזילות לבעלי המניות הקיימים, שיכולים למכור חלק מאחזקותיהם בשוק פתוח, ומעניק לחברה מחיר שוק גלוי שמשמש בסיס להערכת שוויה.

הדרך להפוך לחברה ציבורית היא הנפקה לציבור: הצעת מניות של החברה לרכישה בידי הציבור הרחב. ההנפקה מחייבת תשקיף, מסמך מפורט שמציג את החברה, את עסקיה, את הסיכונים ואת הדוחות הכספיים שלה, ושעובר בחינה של הרשות לניירות ערך לפני שהוא מפורסם. מיד עם ההנפקה החברה הופכת לתאגיד מדווח וכל כללי הפיקוח שתיארנו חלים עליה.

המעבר לציבוריות הוא עסקת חליפין: החברה מקבלת גישה להון הציבור, ובתמורה מוותרת על חלק מחופש הפעולה שלה ומקבלת על עצמה שקיפות מלאה. המשמעות היא מינוי דירקטורים חיצוניים, הקמת ועדות, אימוץ מדיניות תגמול, פרסום דוחות תקופתיים ורבעוניים ודיווח מיידי על כל אירוע מהותי. מי ששלט בחברה הפרטית ממשיך לרוב להיות בעל השליטה גם אחרי ההנפקה, אבל עסקאות שלו עם החברה כפופות מעתה להליכי אישור מיוחדים, כולל אישור ועדת הביקורת והאסיפה הכללית.

לצד היתרונות יש גם עלויות שאינן תמיד גלויות מראש: שכר דירקטורים חיצוניים, עלויות ביקורת ודיווח, חשיפה תקשורתית ורגישות של מחיר המניה לכל הודעה. לכן לא כל חברה שיכולה להנפיק בוחרת לעשות זאת, וחלק מהחברות מעדיפות לגייס הון ממשקיעים פרטיים ולשמור על המבנה הפרטי.

איך חברה ציבורית הופכת לחברה פרטית: הצעת רכש מלאה

הכיוון ההפוך אפשרי גם הוא, והכלי המרכזי שלו הוא הצעת רכש מלאה, כלומר הצעה של אדם או גוף לרכוש את כל המניות שבידי הציבור. דוגמה היפותטית: בעל מניות שמחזיק 80% ממניות חברה ציבורית מציע לרכוש את 20% הנותרים מכל בעלי המניות האחרים.

מגבלת 90%

לפי סעיף 336, אסור לרכוש מניות של חברה ציבורית כך שהאחזקה תעלה על 90% מהמניות או מסוג מסוים של מניות, אלא בדרך של הצעת רכש מלאה. הכלל נועד למנוע מצב שבו קבוצה קטנה של בעלי מניות מן הציבור נשארת "תקועה" בחברה כמעט פרטית, בלי נזילות ובלי השפעה. אם ההצעה לא התקבלה, קובע סעיף 337(ב), המציע לא ירכוש מניות שיעלו את אחזקתו מעל 90%.

מתי ההצעה מתקבלת

סעיף 337(א) קובע שני תנאים מצטברים לקבלת הצעת רכש מלאה, שבהתקיימם כל המניות עוברות למציע, כולל המניות של מי שלא הסכימו: הניצעים שלא נענו להצעה מחזיקים פחות מ-5% מהון המניות המונפק, ובנוסף, יותר ממחצית הניצעים שאין להם עניין אישי בקבלת ההצעה נענו לה. התנאי השני מבטיח שההצעה תשקף הסכמה אמיתית של המשקיעים הבלתי תלויים, ולא רק של גורמים קשורים למציע.

לפי סעיף 337(א1), הצעת רכש מלאה מתקבלת גם בלי תנאי הרוב בקרב הניצעים שאין להם עניין אישי, אם מי שלא נענו לה מחזיקים פחות מ-2% מהון המניות. במצב כזה ההתנגדות שנותרה זניחה, והחוק אינו דורש את המבחן הנוסף. הכללים האלה עוגנו בתיקון מס' 16 לחוק, התשע"א-2011.

מקור: חוק החברות, סעיפים 336 עד 339.

סעד הערכה: מה יכול לעשות מי שחושב שהמחיר נמוך

בעל מניות שסבור שהתמורה בהצעה נמוכה מהשווי ההוגן של המניות רשאי לפנות לבית המשפט ולבקש סעד הערכה, כלומר קביעה שהמחיר אינו הוגן. הבקשה מוגשת לא יאוחר משישה חודשים ממועד קבלת ההצעה. עם זאת, לפי סעיף 338(ג), המציע רשאי לקבוע מראש בתנאי ההצעה שמי שנענה לה לא יהיה זכאי לסעד הזה. ההגבלה הזו אינה תקפה אם לפני מועד ההיענות לא פורסם כל המידע שחובה לפרסם לפי דין. המשמעות המעשית לבעל מניות: לפני שנענים להצעת רכש מלאה, כדאי לבדוק בתנאיה אם נכלל בה ויתור על סעד הערכה, ולהחליט בהתאם אם להיענות או לשמור על האפשרות לפנות לבית המשפט.

התוצאה: החברה הופכת לפרטית

לפי סעיף 339, הצעת רכש מלאה שהתקבלה, לסוג המניות היחיד של החברה או לכל סוגי המניות שבידי הציבור, הופכת את החברה לחברה פרטית. מרגע זה המניות נמחקות מהמסחר, חובות הדיווח לרשות לניירות ערך פוקעות, והחברה חוזרת לפעול במסגרת הכללים של חברה פרטית, אלא אם יש לה איגרות חוב בידי הציבור.

מה המשמעות המעשית של ההבדלים

ההבדלים בין שני סוגי החברות אינם עניין טכני בלבד. הם משפיעים על אופן קבלת ההחלטות, על עלויות הניהול, על מידת השקיפות ועל היכולת לגייס כסף. חברה ציבורית נהנית מגישה להון של ציבור רחב, אבל משלמת על כך בפיקוח הדוק: דירקטורים חיצוניים, ועדות, הליכי אישור לעסקאות עם בעל השליטה ודיווח שוטף. חברה פרטית אינה נהנית מיכולת גיוס דומה, אבל נהנית מחופש פעולה רחב, מעלויות נמוכות יותר ומשליטה בזהות השותפים.

למשקיע מן הציבור, ההבדל מתבטא בעיקר בהגנות. בחברה ציבורית יש לו מידע שוטף, דירקטורים שאינם תלויים בבעל השליטה, וכללים שמונעים מבעל השליטה לרכוש את מניותיו בתנאים שרירותיים. בחברה פרטית, ההגנות על בעל מניות מיעוט מבוססות בעיקר על התקנון, על הסכם בעלי מניות ועל החובות הכלליות של נושאי המשרה.

מי ששוקל להקים חברה, להשקיע בה או להנפיק אותה צריך לזכור שהבחירה בין פרטית לציבורית היא בחירה בין גמישות לבין גישה להון, ושחברת איגרות חוב נמצאת באמצע, עם חובות הפיקוח של חברה ציבורית. בכל אחד מהמצבים, נוסח החוק עצמו הוא נקודת המוצא לבדיקה, והוא זמין במלואו באתר משרד המשפטים.

מקורות

• משרד המשפטים - חוק החברות, התשנ"ט-1999: נוסח החוק
• רשות התאגידים - תעריפי אגרות רשם החברות: טבלת אגרות
• ויקיפדיה - חוק החברות: הערך חוק החברות
• ויקיפדיה - חברה ציבורית: הערך חברה ציבורית