תקנון חברה - כל מה שחשוב לדעת

חברה כאישיות משפטית - ולמה היא צריכה מסמך יסוד

כדי להבין את מקומו של התקנון, צריך להתחיל מהשאלה מהי חברה בעיני החוק. סעיף 4 לחוק החברות קובע כי "חברה היא אישיות משפטית כשרה לכל זכות, חובה ופעולה המתיישבת עם אופיה וטבעה כגוף מואגד". המשמעות היא שבכל הנוגע להליכים משפטיים ולפעילות משפטית, החברה נחשבת ל"אדם" לכל דבר ועניין, ישות נפרדת מהאנשים שהקימו אותה ומחזיקים במניותיה. על המושג הכללי אפשר לקרוא בערך אישיות משפטית בוויקיפדיה.

מכאן נגזרות תוצאות מעשיות רבות: אפשר לתבוע חברה, חברה יכולה לתבוע אדם או חברה אחרת, לחברה יש זכויות ולצידן חובות, והיא יכולה להחזיק נכסים ולהתקשר בחוזים בשמה. זה גם הבסיס לעיקרון האישיות המשפטית הנפרדת: החובות של החברה הם חובות שלה, ובדרך כלל אינם חובות אישיים של בעלי המניות. מאותה סיבה, למשל, הלוואה שבעל מניות נותן לחברה שלו היא עסקה בין שני צדדים נפרדים, נושא שמורחב במאמר על הלוואת בעלים לחברה.

חוק החברות מכיר גם בכך שהחברה פועלת באמצעות בני אדם. פעולות של נושאי משרה ועובדים מסוימים, לדוגמה פעולה של מנכ"ל החברה, נחשבות לפעולות של החברה עצמה. בגין פעולה שביצע המנכ"ל בתפקידו, ייתכן שהחברה היא שתיתבע ולא המנכ"ל, ומנגד פעולה שלו יכולה ליצור זכות שהחברה, ולא הוא, תממש בבית המשפט.

עם זאת, יש דברים שחברה לא יכולה לעשות, לא משנה כמה נרצה בכך. היא לא יכולה לעבוד במובן שבו אדם עובד, לא יכולה להתחתן, לא יכולה להביא חיים לעולם ולא יכולה לשמש כמורישה (לרשת, דווקא, היא יכולה). בגלל הפער הזה בין "אדם" משפטי לבין אדם בשר ודם, נדרש מסמך שמגדיר מי היא החברה, מה שמה, מה ההון שלה, מה היקף האחריות של בעליה ואיך היא מתנהלת. המסמך הזה הוא התקנון, והוא קיים בכל סוג של חברה: חברה פרטית קטנה, חברה משפחתית, חברה ציבורית או אפילו חברה לתועלת הציבור.

מתזכיר ותקנון למסמך יסוד אחד: מה השתנה בחוק

בדין שקדם לחוק החברות הנוכחי, לכל חברה היו שני מסמכי יסוד נפרדים. הראשון היה התזכיר, והשני התקנון. בתזכיר הופיעו מטרות החברה, והחברה הייתה מוסמכת לבצע רק פעולות שמשרתות את המטרות הכתובות בו. פעולה שחרגה מהמטרות נחשבה לפעולה שהחברה לא הייתה מוסמכת לבצע. התפיסה הזו כונתה לא פעם "קדושת התזכיר".

עם השנים, המציאות העסקית שחקה את העיקרון. חברות החלו לכתוב בסעיף המטרות שהחברה "כשרה לכל פעולה חוקית", וכך הרצון לייעד מטרות מוגדרות לחברה איבד מכוחו בפועל. מטרה רחבה כל כך אינה מגבילה דבר, ולכן ההבחנה בין פעולה שבתוך המטרות לפעולה שמחוצה להן כמעט התרוקנה מתוכן.

חוק החברות הנוכחי יישר קו עם המגמה. הוא אינו אוסר על פעולה המנוגדת למטרות החברה, ומכאן שהגישה כיום היא שחברה כשרה לכל פעולה חוקית. כיום התזכיר אינו קיים עוד כמסמך נפרד, והפרטים שנכללו בו בעבר מופיעים בתקנון של כל חברה. גם הדרך לשנות את מסמך היסוד השתנתה באופן משמעותי, כפי שמראה הטבלה הבאה.

מקור: חוק החברות - ויקיפדיה

חשוב לשים לב: גם כיום מטרות החברה עדיין מופיעות ברשימת הפרטים שחובה לכלול בתקנון. ההבדל הוא שאפשר לנסח מטרה כללית, לפיה החברה כשרה לכל פעולה חוקית, ושפעולה שחורגת מהמטרות אינה נפסלת אוטומטית כפי שהייתה עלולה להיפסל בעבר.

מה חייב להופיע בתקנון, ומה אסור לקבוע בו

סעיף 15 לחוק החברות קובע ש"לכל חברה יהיה תקנון". אין חריגים: החובה חלה על חברה פרטית, על חברה ציבורית ועל חברה פרטית שמנפיקה אגרות חוב לציבור. מי שמתלבט בין צורות התאגדות שונות יכול לקרוא על ההבדלים בין חברה ציבורית לפרטית, אבל בשתיהן התקנון הוא מסמך חובה. לפי סעיף 16 לחוק, התקנון תקף מיום התאגדות החברה.

הפרטים שחובה לכלול

החוק מגדיר רשימה של פרטים שחייבים להופיע בכל תקנון:

1. מטרות החברה - ומותר לכתוב מטרה כללית, לפיה החברה כשרה לכל פעולה חוקית.
2. שם החברה.
3. פרטים על הון החברה - ההון הרשום, והאם למניות יש ערך נקוב. אם יש למניות ערך נקוב, התקנון צריך לכלול אותו.
4. פרטים על הגבלת האחריות - האם מדובר בחברה בערבון מוגבל או לא. כלומר, האם אחריותם של בעלי המניות לחובות החברה מוגבלת, או שהיא בלתי מוגבלת כך שבעלי המניות יהיו ערבים מכיסם לחובות החברה.

הסעיף הרביעי הוא אולי החשוב ביותר מבחינת בעלי המניות, משום שהוא קובע אם הם עלולים לשלם מכיסם הפרטי. ההבחנה הזו היא גם אחד ההבדלים המרכזיים בין פתיחת חברה לבין פעילות כעוסק יחיד, כפי שמוסבר במאמר על ההבדלים בין עוסק פטור, עוסק מורשה וחברה בע"מ.

פרטים שמותר להוסיף

מעבר לפרטי החובה, החברה רשאית להוסיף לתקנון הוראות רבות נוספות: איך תתנהל החברה, איך ימונו דירקטורים, כמה דירקטורים יכהנו, ובאופן כללי כל נושא שבעלי המניות ראו לנכון להסדיר במסמך היסוד. בפועל, בחברות רבות דווקא החלק הזה הוא החלק הארוך והמשמעותי של התקנון, משום שהוא קובע את כללי המשחק היומיומיים בין השותפים.

הגבול: חוק ותקנת הציבור

החופש לנסח את התקנון אינו מוחלט. בעלי המניות, שקובעים את ההוראות, אינם יכולים לכלול בתקנון כל הוראה שהם רוצים. בית המשפט העליון קבע שסעיף בתקנון אסור שיסתור את הדין או את תקנת הציבור. הדוגמה הבולטת היא הוראה לפיה "לא ניתן לתבוע את החברה בבית המשפט": הוראה כזו אינה כשרה, משום שהיא מנוגדת לתקנת הציבור. מכאן עולה כלל אצבע פשוט: אפשר להסדיר בתקנון את היחסים הפנימיים, אבל אי אפשר להשתמש בו כדי לחסום את הגישה לערכאות או לעקוף חובות שהחוק מטיל.

איך נערך ונחתם התקנון הראשון של החברה

אין חברה בלי תקנון, והתקנון נכנס לתוקף ברגע ההתאגדות. לכן התקנון הראשון נכתב עוד לפני שהחברה קיימת באופן רשמי, והוא חלק ממסמכי הרישום שמוגשים לרשם החברות.

מי חותם על התקנון

בעלי המניות הראשונים של החברה, כלומר המייסדים, חותמים על התקנון הראשון. בתקנון הזה מצוינים מספרי הזהות של בעלי המניות הראשונים, וכן מספר המניות שמוקצות לכל אחד מהם. כבר בשלב הזה כדאי לחשוב היטב על חלוקת המניות, משום שהיא משפיעה בהמשך על כוח ההצבעה באסיפה הכללית ועל היכולת לשנות את התקנון עצמו.

תפקידו של עורך הדין המאמת

התקנון הראשון נחתם גם על ידי עורך דין, שתפקידו לאמת את זהות בעלי המניות החתומים עליו. מדובר באימות של עורך דין, שאינו זהה לאימות חתימה אצל נוטריון, עליו אפשר לקרוא במאמר על אימות חתימה נוטריונית. אף שאין לכך אסמכתה מפורשת בחוק, פרופסור יוסף גרוס קובע בספרו "חוק החברות" שעל עורך הדין המאמת לוודא לא רק את זהות החותמים, אלא גם את אמיתות חתימתם ואת כשירותם לחתום. אם למשל קטין חתום בתחתית התקנון, חתימתו אינה כשרה, ועל עורך הדין לוודא זאת מראש.

תקנון הוא מסמך פומבי

התקנון הראשון אינו מסמך חסוי. הוא נשמר בשני מקומות: במשרדי החברה ובמרשם של רשם החברות. המשמעות המעשית היא שצדדים שלישיים, למשל ספקים, משקיעים או מלווים, יכולים לעיין בתקנון ולבדוק, בין השאר, מי מוסמך לפעול בשם החברה ומה היקף האחריות של בעלי המניות. מאותה סיבה כדאי לנסח את התקנון מתוך הנחה שהוא ייקרא גם מחוץ לחדר הישיבות.

טיפ: לפני החתימה על התקנון הראשון, כדאי לעבור על שלושה פרטים - האם חלוקת המניות בין המייסדים משקפת את ההסכמות ביניהם, האם נקבע רוב מיוחד לסעיפים רגישים, והאם כל החותמים כשירים לחתום. תיקון בדיעבד דורש החלטה באסיפה הכללית, ולעיתים קשה יותר להשיג אותה אחרי שהחברה כבר פועלת.

התקנון כחוזה - ובמה הוא שונה מחוזה רגיל

התקנון אינו רק מסמך רישום טכני. הוא חוזה, שהצדדים לו הם בעלי המניות והחברה. החוזה מתקיים בשני מישורים: בין החברה לבין בעלי מניותיה, ובין בעלי המניות לבין עצמם. כך נקבע בפסק הדין ברדיגו נגד ג.ב. טקסטיל בע"מ משנת 1981, וחוק החברות אימץ את הקביעה הזו.

מאחר שמדובר בחוזה, חוק החברות קובע שעל הפרת התקנון, או על פעולה שלא בתום לב ושלא בדרך מקובלת מצד בעלי המניות, יחולו הדינים הרגילים של הפרת חוזה. כלומר, בעל מניות שנפגע מהפרה יכול לדרוש את הסעדים המוכרים מדיני החוזים, כמו פיצויים כספיים או אכיפה של ההוראה שהופרה.

ארבעה הבדלים בין התקנון לחוזה רגיל

אף שהתקנון הוא חוזה, ולכאורה חלות עליו הוראות דיני החוזים, הוא שונה מחוזה רגיל בכמה נקודות מהותיות:

1. הוא מחייב את החברה בעל כורחה. - החברה אינה הצד שכרת את החוזה. בעלי המניות כרתו אותו בשמה, ובכל זאת היא כפופה לו.
2. הוא מחייב בעלי מניות עתידיים. - מי שמצטרף לחברה בעתיד, למשל על ידי רכישת מניות, כפוף להוראות התקנון אף שלא היה צד לניסוחו.
3. שינויים עתידיים אינם הפרה. - בחוזה רגיל, צד אחד אינו יכול לשנות את התנאים לבדו. בתקנון, שינוי שהתקבל כדין מחייב את כל בעלי המניות, גם את אלה שהתנגדו לו.
4. לא נדרשת הסכמת כל הצדדים לשינוי. - בעוד שחוזה רגיל משתנה בדרך כלל רק בהסכמת כל הצדדים, את התקנון אפשר לשנות ברוב, כפי שיפורט בהמשך.

ההבדלים האלה הופכים את התקנון למסמך דינמי יותר מחוזה רגיל. הוא נועד ללוות את החברה לאורך שנים, גם כשבעלי המניות מתחלפים וגם כשהנסיבות העסקיות משתנות. מצד שני, הם מחייבים זהירות: מי שמצטרף לחברה מקבל על עצמו מסמך שלא כתב, ומי שמחזיק במיעוט המניות עלול למצוא את עצמו כפוף לשינויים שלא תמך בהם. לכן כל בעל מניות חדש צריך לקרוא את התקנון לפני ההצטרפות, ולא אחריה.

איך בתי המשפט מפרשים את סעיפי התקנון

אחת השאלות שהעסיקו את המשפט הישראלי במשך שנים רבות היא איך מפרשים חוזים: לפי הלשון הכתובה, או לפי כוונת הצדדים. בשלב הראשון נקט המשפט הישראלי בגישה שלפיה יש לפרש חוזה לפי לשונו. בהמשך התהפכה המגמה, וניתן משקל ניכר גם לכוונת הצדדים, בעקבות פסק הדין המפורסם של הנשיא אהרן ברק בפרשת אפרופים, פסק הדין בפרשת ארגון מגדלי הירקות ופסקי דין נוספים שעסקו בנושא.

מכאן עלתה שאלה מתבקשת לגבי תקנוני חברות: אם התקנון הוא חוזה, האם גם אותו יש לפרש תוך מתן משקל לכוונת הצדדים? התשובה שנקבעה שונה מזו שחלה על חוזים רגילים. בבית המשפט העליון, בפרשת הולנדר, נקבע שבתקנון ללשון הכתובה יש בכורה.

לפי הגישה הזו, כאשר לשון התקנון ברורה, נצמדים אליה. רק כאשר הלשון סובלת שני פירושים שונים, בעלי משמעויות שונות, יינתן משקל גם לכוונת מנסחי התקנון. ההיגיון ברור: התקנון הוא מסמך פומבי, שמחייב גם בעלי מניות שלא השתתפו בניסוחו וגם צדדים שלישיים שמסתמכים עליו. בעל מניות שהצטרף לחברה שנים אחרי הקמתה אינו יכול לדעת מה הייתה הכוונה של המייסדים; הוא יכול לדעת רק מה כתוב. לכן פרשנות שמבוססת על הטקסט מגינה על מי שקורא את המסמך ומסתמך עליו.

המסקנה המעשית למי שמנסח תקנון היא שאין לסמוך על "כולנו יודעים למה התכוונו". כל הסכמה בין השותפים שחשוב להם שתחייב צריכה להיכתב במפורש ובניסוח חד משמעי. ניסוח עמום עלול להוביל למחלוקת, ובמחלוקת כזו בית המשפט יבחן קודם כול את המילים עצמן.

טיפ: הסכמות חשובות בין בעלי המניות, כמו זכות סירוב ראשונה במכירת מניות או אופן מינוי דירקטורים, כדאי לנסח בתקנון במשפטים קצרים וברורים, עם הגדרות למונחים שעשויים להתפרש בכמה דרכים.

איך משנים סעיף בתקנון, ומה אסור לשנות

סעיף 20 לחוק החברות מסדיר את שינוי התקנון. לפי הסעיף, כדי לשנות הוראה בתקנון, ההחלטה צריכה להתקבל ברוב רגיל בהצבעת בעלי המניות באסיפה הכללית של החברה. רוב רגיל פירושו שיש יותר קולות של בעלי מניות שמצביעים בעד השינוי מאשר קולות של בעלי מניות שמתנגדים לו. זהו שינוי משמעותי לעומת הדין הקודם, שבו שינוי התקנון חייב רוב של 75%.

רוב מיוחד שנקבע בתקנון

החוק מאפשר לקבוע בתקנון שהוראותיו, כולן או חלקן, ישתנו או יבוטלו רק ברוב מיוחד. אפשר לקבוע, למשל, שסעיף מסוים ישתנה רק ברוב של 60% מבעלי המניות, ותקנונים רבים כוללים הוראות מהסוג הזה. סעיף כזה משמש לעיתים קרובות להגנה על בעלי מניות במיעוט: אם הרוב הנדרש גבוה מאחוז המניות שבידי בעל השליטה, הוא לא יוכל לשנות את הסעיף לבדו.

חובת תום הלב בהצבעה

כאשר בעל מניות מצביע על שינוי התקנון, חל עליו איסור לפעול בחוסר תום לב. סעיף 192 לחוק החברות קובע, בין השאר, ש"בעל מניה ינהג בהפעלת זכויותיו ובמילוי חובותיו כלפי החברה וכלפי בעלי המניות האחרים בתום לב ובדרך מקובלת, ויימנע מניצול לרעה של כוחו בחברה, בין השאר, בהצבעתו באסיפה הכללית ובאסיפות סוג, בעניין שינוי התקנון". כלומר, גם כאשר יש לבעל מניות רוב מספיק, הוא אינו רשאי להשתמש בו כדי לקפח את המיעוט.

שינויים שאי אפשר לבצע

יש הוראות שגם רוב מוחלט אינו יכול להכניס לתקנון:

1. שינוי שמטיל על בעלי המניות חובה מסוימת, כמו חובה לרכוש מניות נוספות בחברה.
2. שינוי שמגדיל את החבות הכספית של בעלי המניות.
3. שינוי שמנוגד לחוק, שאינו מוסרי או שסותר את תקנת הציבור. מסיבה זו נאסר, לדוגמה, לשנות תקנון כך שיאסור על בעלי מניות לקיים קשרים עם גופים ציבוריים.

שתי ההגבלות הראשונות משלימות את ההיגיון של החברה בערבון מוגבל: מי שהשקיע בחברה יודע מראש מה היקף הסיכון הכספי שלו, והרוב אינו יכול להגדיל אותו בלי הסכמתו. ההגבלה השלישית חוזרת לעיקרון שתואר קודם, לפיו התקנון כפוף לחוק ולתקנת הציבור. החלטות כספיות של החברה עצמה, כמו חלוקת דיבידנד או תכנון המס שלה, אינן נקבעות בתקנון אלא נגזרות מהדין הכללי; על כך אפשר לקרוא במאמר על מיסוי חברות בישראל.

מקורות

• ויקיפדיה - חוק החברות
• ויקיפדיה - אישיות משפטית