ההבדלים בין חברה ציבורית לפרטית

איך בנויה חברה בישראל: האורגנים ומי מקבל החלטות

כדי להבין במה שונה חברה ציבורית מחברה פרטית, צריך להכיר קודם את המבנה המשותף לשתיהן. כל חברה בישראל, מסטארט-אפ קטן ועד בנק גדול, פועלת באמצעות גופים שהחוק מכנה "אורגנים". סעיף 46 לחוק החברות קובע: "האורגנים של החברה הם האסיפה הכללית, הדירקטוריון, המנהל הכללי וכל מי שעל פי דין, או מכוח התקנון רואים את פעולתו בענין פלוני כפעולת החברה לאותו ענין".

הסיבה לחלוקה הזו פשוטה: המחוקק רצה למנוע מצב שבו אדם אחד מחזיק בכל הכוח בלי שאיש מפקח עליו. קחו מקרה היפותטי: בחברה מסוימת יוסי מחזיק 70 אחוזים מהמניות ודוד מחזיק את 30 האחוזים הנותרים. יוסי מחזיק ביותר מ-50 אחוזים, ולכן הוא לכאורה השולט בחברה. אם החוק היה מאפשר לו לעשות ככל העולה על רוחו, הוא עלול היה לקבל החלטות שמיטיבות רק איתו ופוגעות בדוד. חלוקת הסמכויות בין האסיפה הכללית, הדירקטוריון והמנכ"ל נועדה לפזר את הכוח בחברה וליצור פיקוח הדדי.

האסיפה הכללית

האסיפה הכללית היא כינוס של בעלי המניות בחברה. היא מתקיימת בדרך כלל פעם בשנה לפחות, ובעלי המניות מביעים בה את עמדתם ומצביעים על נושאים מרכזיים. אחד הנושאים החשובים שמוכרעים באסיפה הוא מינוי הדירקטורים שיכהנו בדירקטוריון.

ההחלטות באסיפה הכללית אינן מתקבלות לפי מספר האנשים שהצביעו, אלא לפי שיעור האחזקה במניות. מי שמחזיק 40 אחוזים מהמניות, הצבעתו שווה 40 אחוזים מכלל זכויות ההצבעה. ברוב המקרים ההחלטה מתקבלת ברוב של יותר מ-50 אחוזים, למעט מקרים חריגים שנקבעו בחוק, או כשתקנון החברה קובע אחרת. רכישת מניות דורשת כמובן השקעה כספית, ושווי כל מניה נקבע לפי מצב השוק. מי שרוצה להבין איך תקנון יכול לשנות את כללי ההצבעה, יכול לקרוא על כך במדריך שלנו לתקנון חברה וכל מה שחשוב לדעת עליו.

הדירקטוריון

הדירקטוריון הוא הגוף שמתווה את התוכנית העסקית והניהולית של החברה. הוא קובע את המדיניות, מפקח על פעילות החברה ומוודא שהיא תקינה. החלטה לחלק כסף לבעלי המניות בתמורה להשקעתם, חלוקה שהחוק מכנה "חלוקת דיבידנד", דורשת את אישור הדירקטוריון. גם תגמול לבעלי תפקידים בחברה ועסקאות חריגות טעונים את אישורו. את הדירקטורים ממנים בעלי המניות בהצבעה באסיפה הכללית.

תפקיד הדירקטור נחשב נחשק, ושכרם של דירקטורים בחברות הגדולות מופיע מדי שנה ברשימות המשתכרים הבולטים במשק. אבל זה תפקיד שכרוך בעבודה רבה ובאחריות כבדה. כדי שהדירקטור לא ישב בדירקטוריון רק כדי לרצות את מי שמינה אותו, החוק מטיל עליו שתי חובות מרכזיות:

• חובת הזהירות - הדירקטור חייב לפעול כפי שהיה פועל דירקטור סביר באותן נסיבות. דירקטור שחרג מרמת הסבירות המקובלת ייחשב כמי שהפר את החובה.

• חובת האמונים - הדירקטור חייב לפעול בתום לב ולטובת החברה, ולא לטובתו האישית. החובה הזו קיימת משום שלדירקטור יש כוח רב, והוא אחראי על כספים שהשקיעו בעלי המניות.

הפרה של אחת החובות עלולה להטיל על הדירקטור אחריות אישית. במקרים מסוימים הוא נדרש לשלם פיצויים לחברה שנפגעה, או לגורמים מחוץ לחברה. יש מקרים שבהם דירקטורים אף הגיעו להליכים פליליים בשל החלטות שקיבלו.

המנכ"ל

הדירקטוריון ממנה את המנהל הכללי של החברה. המנכ"ל אחראי על הניהול השוטף, בהתאם להנחיות שהוא מקבל מהדירקטוריון. תחתיו פועלים הסמנכ"לים ושאר העובדים. בפועל, המנכ"ל מתרגם את המדיניות שהדירקטוריון קבע להחלטות יומיומיות.

נושי החברה

הנושים אינם אורגן של החברה, אבל הם חלק חשוב מהתמונה. נושה הוא מי שהחברה חייבת לו כסף. קחו דוגמה היפותטית: חברת "הבונים" רכשה ציוד מספק בשם הרצל. אם הרצל לא קיבל את מלוא התשלום, הוא הופך לנושה של החברה. ספקים, בנקים, עובדים שלא קיבלו שכר ומחזיקי אגרות חוב הם כולם נושים פוטנציאליים. לכן חלק מכללי ההגנה בחוק החברות נועדו לשמור גם עליהם, ולא רק על בעלי המניות.

החברה כאישיות משפטית נפרדת, ומי נחשב בעל שליטה

סעיף 4 לחוק החברות קובע: "חברה היא אישיות משפטית כשרה לכל זכות, חובה ופעולה המתיישבת עם אופיה וטבעה כגוף מואגד". במילים פשוטות, בעיני המשפט החברה היא "אדם" בפני עצמו. יש לה זכויות וחובות, היא יכולה לתבוע ולהיתבע, והיא חותמת על חוזים בשמה.

מכאן נגזר עיקרון חשוב: פעולות שנושאי משרה מבצעים במסגרת תפקידם נחשבות לפעולות של החברה עצמה, ולא מחייבות אישית את מי שביצע אותן. נניח שמנכ"ל נוסע ברכב החברה במסגרת עבודתו וגורם נזק למבנה ציבורי. מי שעומדת לדין על הנזק היא החברה, ולא המנכ"ל באופן אישי. העיקרון הזה, המכונה גם "מסך ההתאגדות", הוא אחת הסיבות המרכזיות לכך שעצמאים רבים עוברים לפעול דרך חברה. מי שעומד בפני הבחירה הזו יכול להיעזר בסקירה על ההבדלים בין עוסק פטור, עוסק מורשה וחברה בע"מ.

בעל שליטה בחברה

בעל שליטה הוא בעל מניות שיכול לכוון בפועל את פעילות החברה. כדי לשלוט בחברה אין צורך להחזיק בכל המניות. די ביותר מ-50 אחוזים מזכויות ההצבעה, וכל עוד התקנון לא קובע אחרת, זה שווה ליותר מ-50 אחוזים מהמניות.

לצורך הוראות מסוימות בחוק, ובהן הכללים לאישור עסקאות עם בעל שליטה, הגדרת השליטה נמוכה עוד יותר. מי שמחזיק ביותר מ-45 אחוזים מהמניות נחשב בעל שליטה, וכשאין בחברה בעל מניות שמחזיק ביותר מ-45 אחוזים, גם מחזיק של יותר מ-25 אחוזים ייחשב בעל שליטה. המחזיק יכול להחזיק במניות לבד או יחד עם גורמים שפועלים עמו.

ההגדרה הזו חשובה במיוחד בחברות ציבוריות, שבהן המניות מפוזרות בין משקיעים רבים. במצב כזה, גם מחזיק של רבע מהמניות יכול להכריע הצבעות, ולכן החוק מחיל עליו מגבלות ונהלי אישור מיוחדים. ההגדרה רלוונטית גם למיסוי ולזכויות פנסיוניות של מי שמחזיק בחברה ועובד בה. על כך הרחבנו בסקירה על שכיר בעל שליטה והטבות המס בהפקדה לתוכנית פנסיונית.

מהי חברה ציבורית ומהי חברה פרטית לפי החוק

חוק החברות אינו מגדיר את החברה הפרטית ישירות. זו הגדרה שיורית: חברה פרטית היא "כל חברה שאינה חברה ציבורית". לכן, כדי לדעת מהי חברה פרטית, צריך להבין קודם מהי חברה ציבורית.

החוק מגדיר חברה ציבורית כך: "חברה שמניותיה רשומות למסחר בבורסה או שהוצעו לציבור על פי תשקיף כמשמעותו בחוק ניירות ערך, או שהוצעו לציבור מחוץ לישראל על פי מסמך הצעה לציבור הנדרש לפי הדין מחוץ לישראל, ומוחזקות בידי הציבור".

בפועל, חברה ציבורית היא חברה שחלק ממניותיה הוצעו לציבור, כך שכל אחד יכול לקנות אותן. כלל אצבע פשוט לזיהוי: אם מניות החברה נסחרות בבורסה לניירות ערך, בישראל או בחו"ל, היא חברה ציבורית, ואם לא, היא כמעט תמיד חברה פרטית.

חשוב להבחין בין "חברה ציבורית" לבין חברה ש"שייכת לציבור" במובן החברתי. חברה ציבורית היא חברה עסקית לכל דבר, שנועדה להשיא רווחים לבעלי מניותיה. היא שונה מגופים שפועלים לטובת הציבור ולא למטרת רווח, כמו חברה לתועלת הציבור או מלכ"ר. המילה "ציבורית" מתארת כאן את מבנה הבעלות, כלומר את העובדה שהציבור הרחב יכול להחזיק במניות, ולא את מטרת הפעילות.

גם המונח "חברה פרטית" אינו מעיד על גודל. יש חברות פרטיות קטנות מאוד, כמו חברה משפחתית של בעל עסק יחיד, ויש חברות פרטיות ענקיות שמעסיקות אלפי עובדים ופשוט בחרו שלא להנפיק מניות לציבור. מי שמתעניין במבנה הנפוץ של עסק שבבעלות בני משפחה אחת יכול לקרוא על חברה משפחתית וכל מה שצריך לדעת עליה. מבחינת חוק החברות, ההבחנה היחידה שקובעת היא האם המניות הוצעו לציבור ומוחזקות בידיו.

ארבעת ההבדלים המרכזיים בין חברה פרטית לחברה ציבורית

ההבדלים בין שני סוגי החברות נובעים כמעט כולם מעובדה אחת: בחברה ציבורית יש משקיעים מהציבור שאין להם שליטה בהחלטות, ולכן המדינה רואה אינטרס להגן עליהם. להלן ארבעת ההבדלים העיקריים, ואחריהם טבלה מסכמת.

הבדל ראשון: רישום בבורסה

חברה פרטית אינה רשומה למסחר בבורסה. חברה ציבורית רשומה בבורסה בישראל או בבורסה זרה, או שהציעה את מניותיה לציבור על פי תשקיף. חברה פרטית שתרשום את מניותיה למסחר תהפוך בכך לחברה ציבורית.

הבדל שני: עבירות המניות

"עבירות המניות" פירושה מי רשאי לקנות את מניות החברה. בחברה ציבורית המניות מוצעות לציבור באופן חופשי. כל אחד יכול לקנות אותן, ולבעלי השליטה אין דרך לקבוע מי יהיו שותפיהם. המשקיע מהציבור משלם על הרווחים שלו מס בהתאם לכללים שתיארנו במאמר על המס על רווחים בבורסה.

בחברה פרטית בעלי המניות שולטים בהעברת המניות, ויכולים לקבוע מי יצטרף, בין השאר באמצעות הוראות בתקנון. היכולת הזו מאפשרת שליטה ממשית בחברה ומונעת כניסה של שותפים לא רצויים. מצד שני, היא מגבילה את מעגל המשקיעים, ולכן חברות פרטיות רבות בוחרות בשלב מסוים להפוך לציבוריות.

הבדל שלישי: מנגנוני פיקוח

בגלל האינטרס הציבורי להגן על המשקיעים, חוק החברות מטיל על חברות ציבוריות מנגנוני פיקוח שאינם חלים בהכרח על חברות פרטיות:

• דירקטורים בלתי תלויים - דירקטורים שאינם קשורים לבעל השליטה. מטרתם לוודא שהדירקטוריון אינו משרת רק את מי שמינה אותו.

• דירקטורים חיצוניים - חברה ציבורית חייבת למנות שני דירקטורים חיצוניים. הם צריכים לעמוד בתנאים של דירקטור בלתי תלוי, ובנוסף להיות בעלי מומחיות מקצועית או פיננסית.

• ועדת ביקורת - ועדה של שלושה דירקטורים לפחות. כל הדירקטורים החיצוניים חברים בה, ורוב חבריה חייבים להיות דירקטורים בלתי תלויים. בעל השליטה ויושב ראש הדירקטוריון אינם רשאים לכהן בה. סמכויותיה מפורטות בסעיף 117 לחוק, ובראשן הסמכות "לעמוד על ליקויים בניהול העסקי של החברה" ולהתריע עליהם. עסקאות מהותיות, ובהן עסקאות שבהן לבעל השליטה יש עניין אישי, טעונות את אישורה.

• ועדת תגמול - גם היא מונה שלושה דירקטורים לפחות. רוב חבריה הם דירקטורים חיצוניים, והיושב ראש שלה הוא דירקטור חיצוני. בחברה שבה יש שני דירקטורים חיצוניים, הוועדה לא תמנה יותר משלושה חברים, אחרת הדירקטורים החיצוניים לא יהיו בה רוב. לפי סעיף 118ב לחוק, הוועדה קובעת את מדיניות התגמול לנושאי המשרה ובוחנת את יישומה.

ועדת התגמול נועדה לאזן בין שני אינטרסים. נושאי המשרה, כמו המנכ"ל והדירקטורים, רוצים לקבל תגמול על עבודתם. לחברה יש אינטרס לקשור את התגמול להישגים, כדי לתמרץ את המנהלים לקדם אותה. בלי פיקוח, בעל השליטה יכול היה לאשר לעצמו או למקורביו שכר מופרז על חשבון בעלי המניות מהציבור.

הבדל רביעי: חובת דיווח

חברה פרטית מדווחת על פעילותה לרשם החברות בלבד, ואילו חברה ציבורית מדווחת לשלושה גורמים: הרשות לניירות ערך, רשם החברות והבורסה שבה היא נסחרת. הדיווחים כוללים דוחות כספיים תקופתיים ודיווחים מיידיים על אירועים מהותיים. כך כל משקיע יכול לקבל תמונה עדכנית על מצב החברה לפני שהוא קונה או מוכר מניות.

טבלת השוואה

מקור: חוק החברות, התשנ"ט-1999, וערך חברה ציבורית בוויקיפדיה.

חברה פרטית שהנפיקה אגרות חוב: מקרה הביניים

חברה פרטית אינה מציעה את מניותיה לציבור, אבל זה לא אומר שאין לה קשר עם הציבור. יש לה לקוחות וספקים, שעלולים להפוך לנושים שלה. ויש לה דרך נוספת לגייס כסף בלי למכור מניות: הנפקת אגרות חוב לציבור, או בקיצור הנפקת אג"ח.

אגרת חוב היא למעשה הלוואה שהמשקיע נותן לחברה. בתמורה הוא מקבל מסמך, האגרת, שבו מפורטים תנאי החוב: הסכום, הריבית ומועדי הפירעון. בסוף התקופה החברה מחזירה את הקרן בתוספת ריבית. אגרות חוב של חברות פרטיות מציעות לעתים קרובות ריבית גבוהה יחסית, ולכן משקיעים רבים קונים אותן כדי להשיג תשואה גבוהה יותר מזו שבפיקדון בנקאי.

הריבית הגבוהה משקפת סיכון גבוה יותר. החברה עלולה להסתבך בחובות, ובמצב כזה ההלוואה עלולה שלא להיות מוחזרת במלואה. מחזיק אגרת החוב אינו שותף בחברה, אלא נושה שלה, ואין לו השפעה על החלטותיה. מי ששוקל השקעה כזו לטווח בינוני יכול להשוות אותה לחלופות אחרות בעזרת המדריך איפה שמים כסף לשלוש שנים - פיקדון, קרן כספית או אג"ח.

בגלל הסיכון לציבור, המחוקק החליט שחברה כזו לא תיהנה מכל החופש של חברה פרטית רגילה. חוק החברות מחיל על חברה פרטית שהנפיקה אגרות חוב לציבור חלק ניכר מהחובות של חברה ציבורית, ובהן מינוי שני דירקטורים חיצוניים, ועדת ביקורת וועדת תגמול, אף שמניותיה אינן נסחרות בבורסה. החוק מכנה חברה כזו "חברת אגרות חוב". מבחינת המשקיע, המשמעות היא שגם כשהוא מלווה לחברה פרטית, יש גוף בלתי תלוי שמפקח על התנהלותה.

חשוב להבדיל בין אגרת חוב שהחברה מנפיקה לציבור לבין הלוואה שבעל המניות עצמו נותן לחברה שלו. במקרה השני מדובר בהלוואת בעלים, שיש לה כללים ומשמעויות מס משלה. הם מפורטים במאמר על הלוואת בעלים לחברה.

איך חברה פרטית הופכת לציבורית, ואיך היא חוזרת להיות פרטית

המעבר בין שני הסוגים אינו חד-כיווני. חברות פרטיות מנפיקות מניות לציבור כדי לגייס הון, וחברות ציבוריות נמחקות מהמסחר וחוזרות לבעלות פרטית. בכל אחד מהכיוונים החוק קובע תהליך מסודר.

מפרטית לציבורית: הנפקה לציבור

חברות פרטיות רבות שואפות להיסחר בבורסה, משום שהסחירות פותחת את החברה למשקיעים חדשים, והם מזרימים אליה כסף. הצעד שהופך חברה פרטית לציבורית הוא "הנפקה לציבור", כלומר הצעת מניות החברה לציבור הרחב.

כדי לבצע הנפקה, החברה צריכה לקבל אישורים פרוצדורליים ולקבל על עצמה את כל הכללים שחלים על חברה ציבורית. היא מפרסמת תשקיף ודוחות כספיים, נכנסת לחובת דיווח מוגברת וממנה דירקטורים חיצוניים. במילים אחרות, ההנפקה היא עסקה: החברה מקבלת גישה להון מהציבור, ובתמורה מוותרת על חלק מהפרטיות ומהגמישות שלה.

מציבורית לפרטית: הצעת רכש מלאה

חברה ציבורית הופכת לפרטית כשמתקיימת ומתקבלת "הצעת רכש מלאה", כלומר הצעה לקנות את כל המניות שנותרו בידי הציבור. קחו דוגמה היפותטית: אדם שמחזיק 80 אחוזים ממניות חברה ציבורית מציע לקנות את 20 האחוזים הנותרים. אם העסקה מושלמת, כל המניות בידיו והחברה הופכת לפרטית.

החוק אינו מאפשר לבעל מניות לקנות מניות של חברה ציבורית כך שיחזיק ביותר מ-90 אחוזים מהמניות אבל לא בכולן, והדרך היחידה לעבור את הסף הזה היא הצעת רכש מלאה לכל בעלי המניות הנותרים. ההוראה נועדה למנוע מצב שבו מיעוט קטן של משקיעים "נתקע" בחברה שכמעט כולה בידי גורם אחד, בלי מסחר אמיתי במניות.

הכלל המרכזי בהצעת רכש מלאה הוא כזה: אם פחות מ-5 אחוזים מבעלי המניות התנגדו להצעה וכל השאר הסכימו, אפשר לכפות על המתנגדים למכור את מניותיהם לרוכש. כך החברה עוברת מבעלות ציבורית לבעלות פרטית. בתיקונים לחוק נוספו תנאים להגנה על המיעוט, ובעלי מניות שסבורים שהמחיר שהוצע נמוך מהשווי ההוגן יכולים לפנות לבית המשפט. הפרטים המלאים מופיעים בחוק החברות ובפסיקה.

מעבר לבעלות פרטית משחרר את החברה מחובות הדיווח לבורסה ולרשות לניירות ערך ומהחובה לכהונת דירקטורים חיצוניים, אלא אם יש לה אגרות חוב שנותרו בידי הציבור.

מה המשמעות המעשית: יתרונות, חסרונות ולמי זה חשוב

ההבדלים בין חברה פרטית לציבורית משפיעים על חיי היומיום של החברה, וגם על מי שבא איתה במגע: משקיעים, עובדים, ספקים ובעלי עסקים שמתלבטים איך לבנות את העסק שלהם.

לחברה ציבורית יש יתרון ברור בגיוס הון. היא יכולה לפנות לציבור הרחב ולקבל השקעות מאלפי משקיעים, וגם הנזילות של מניותיה מקלה על המייסדים לממש חלק מהאחזקות. מנגד, היא נדרשת לעמוד בשורה ארוכה של חובות: דיווח שוטף ושקוף, ועדות, דירקטורים חיצוניים, אישורים מיוחדים לעסקאות עם בעל השליטה ופיקוח של הרשות לניירות ערך. כל אלה עולים כסף וזמן, וחושפים את החברה לביקורת ציבורית.

לחברה פרטית אין גישה דומה להון מהציבור, אבל החובות שחלות עליה מצומצמות בהרבה מאלה שחלות על חברה ציבורית, ולכן היא נהנית מחופש פעולה רחב. בעלי המניות קובעים מי יצטרף, מגדירים בתקנון את כללי המשחק ואינם חושפים את מצבם הכספי לציבור, מלבד הדיווח לרשם החברות.

למשקיע מהציבור, ההבדל מתבטא בעיקר ברמת המידע וההגנה. מניה של חברה ציבורית אפשר לקנות ולמכור בקלות, והמידע עליה פומבי. בחברה פרטית ההשקעה פחות נזילה, והמידע תלוי במה שבעלי המניות מוכנים לחשוף. מי שמחזיק אגרת חוב של חברה פרטית צריך לזכור שהוא נושה ולא שותף, ושהריבית הגבוהה באה עם סיכון.

לבעל עסק שמקים חברה, השאלה הרלוונטית כמעט תמיד היא האם להתאגד בכלל, ולא האם להיות ציבורי. ברוב המכריע של המקרים מדובר בחברה פרטית בע"מ. כדאי להבין את מסגרת המס שחלה עליה, ואותה פירטנו במאמר על מיסוי חברות בישראל ושיעור מס החברות. ההכרעה אם ומתי לצאת להנפקה מגיעה בדרך כלל רק בשלב מתקדם בהרבה, כשהחברה צריכה הון בהיקף שהמייסדים ומשקיעים פרטיים אינם יכולים לספק.

מקורות

• ויקיפדיה - חוק החברות: https://he.wikipedia.org/wiki/חוק_החברות
• ויקיפדיה - חברה ציבורית: https://he.wikipedia.org/wiki/חברה_ציבורית
• ויקיפדיה - אגרת חוב: https://he.wikipedia.org/wiki/אגרת_חוב