בחוק בישראל קיימים שני סוגי חברות – חברה פרטית וחברה ציבורית. חברה פרטית, כשמה כן היא – חברה הנמצאת בבעלות של אנשים פרטיים.
חברה ציבורית, היא חברה שאחוזים ממנה מצויים בבעלות אנשים מהציבור, וכל אחד יכול לרכוש את מניותיה בבורסה לניירות ערך.
בשל הבדלי הבעלות בין החברות, הרגולציות והחוקים החלים על חברות ציבוריות לעומת חברות פרטיות – שונים לחלוטין, כפי שייסקר במאמר שלפניכם.
מבנה חברות בישראל – תורת האורגנים
על מנת להבין את ההבדלים בין חברות פרטיות לעומת חברות ציבוריות, חשוב לעמוד תחילה על המבנה התאגידי של חברות בישראל. כל חברה, בין אם היא חברה פרטית או חברה ציבורית, מורכבת משלושה גורמים בעלי תפקיד בחברה, המכונים 'אורגנים'.
סעיף 46 לחוק החברות קובע את זהות האורגנים בחברה, באומרו כי:
האורגנים של החברה הם האסיפה הכללית, הדירקטוריון, המנהל הכללי וכל מי שעל פי דין, או מכוח התקנון רואים את פעולתו בענין פלוני כפעולת החברה לאותו ענין.
הרעיון של חלוקת אחריות בחברה לשלושה גורמים שונים (אורגנים), נוצר עקב החשש לרכז כוח רב מידי בידי אדם אחד, ללא גורם מפקח.
נניח כי בחברה מסוימת יוסי שולט ב- 70 אחוזים ממנה, ואילו דוד שולט ב- 30 אחוזים הנותרים. לכאורה, האדם השולט בחברה הוא יוסי (מחזיק בלמעלה מ- 50 אחוזים מהשליטה בחברה).
אם היינו מאפשרים ליוסי לעשות ככל העולה על רוחו, הוא היה מקבל החלטות שפועלות לטובתו האישית בלבד, החלטות שככל הנראה היו פוגעות בדוד. לפיכך, חוק החברות החיל מנגנון שנועד 'לפזר' את הכוח בחברות למספר גורמים, וכך ליצור מעין פיקוח על הנעשה בחברות.
האסיפה הכללית בחברה
על פי חוק, לכל חברה יש אסיפה כללית, דירקטוריון ומנכ"ל. האסיפה הכללית היא מעין ישיבה או פגישה של בעלי מניות בחברה.
הישיבה מתקיימת לרוב פעם אחת כל שנה, לכל הפחות, ובעלי מניות בחברה זכאים להביע בה את עמדתם. כך למשל, החלטות בדבר מינוי דירקטורים שיכהנו בדירקטוריון החברה, מתקבלות באסיפה הכללית. חשוב לציין כי ההחלטות באסיפה הכללית אינן מתקבלות על פי רוב מספרי, כי אם על פי אחוזי האחזקה במניות החברה.
פירושו של דבר, אם אדם מסוים מחזיק ב- 40 אחוזים ממניות החברה, הצבעתו תהיה שווה בהתאם (40 אחוזים מכלל בעלי זכות ההצבעה בחברה), כאשר על פי רוב, ההחלטות בחברה מתקבלות בהתאם לרוב הגדול מ- 50 אחוזים (למעט במקרים חריגים האמורים בחוק, או כאשר תקנון החברה מורה אחרת). רכישת מניות, כידוע, דורשת השקעה כספית, כאשר לכל מניה ייקבע ערך כספי בהתאם למצב השוק.
דירקטוריון החברה
האורגן השני בכל חברה, הוא דירקטוריון החברה. דירקטוריון החברה הוא למעשה הגורם האחראי על התוויית תכנית וניהולית של החברה לכל דבר ועניין – הוא הגורם שקובע את מדיניות החברה, מפקח על פעילות החברה ומוודא שהיא תקינה.
כך למשל, החלטה האם לחלק כספים לבעלי המניות בתמורה להשקעתם בחברה (חלוקה המכונה בחוק – חלוקת דיבידנד) היא החלטה שצריכה לקבל את אישור דירקטוריון החברה. כמו כן, חלקות תמלוגים לבעלי תפקידים בחברה לקבל אישור של דירקטוריון החברה, כמו גם עסקאות חריגות בחברה וכיוצא בזה. בדירקטוריון החברה יושבים דירקטורים, המתמנים, כאמור, על ידי בעלי מניות בהצבעה באסיפה הכללית.
על אף שתפקיד הדירקטור הוא תפקיד נחשק, ומשכורתם של דירקטורים בחברות הגדולות בישראל מפארת את רשימת המשתכרים המובילים במשק מידי שנה – דירקטור אינו תפקיד פשוט, והוא כרוך בעבודה ובאחריות רבה.
כדי לוודא שהדירקטור לא יושב בדירקטוריון רק על מנת לרצות את בעלי המניות שמינו אותו, חוק החברות מורה כי לכל דירקטור יש שתי חובות מרכזיות:
חובת הזהירות – חובה על הדירקטור לפעול כפי שהיה פועל דירקטור סביר, דהיינו – בוחנים מהי רמת הסבירות הדרושה מדירקטור. היה ודירקטור חרג מרמת הסבירות המקובלת, יראו את הדירקטור כמפר את חובת הזהירות החלה עליו.
חובת האמונים – דירקטור חב חובת אמונים לחברה בה הוא מכהן, כלומר – הוא מחויב לפעול בתום לב ולבצע פעולות שיטיבו עם החברה. הסיבה בגינה מחילים על דירקטור את חובת האמונים, היא החשש שמא יפעל הדירקטור לטובתו האישית ולא לטובת החברה. בסופו של יום, לדירקטור כוח רב, והוא אחראי על כספים רבים שהשקיעו בעלי המניות. לפיכך, וכדי לוודא שהדירקטור לא משתמש בכוחו לטובתו האישית, מחילים עליו את חובת האמונים.
הפרת חובת האמונים וחובת הזהירות, עלולה לגרום לדירקטור לחוב חובה אישית, לעיתים לשלם פיצויים לחברה שנפגעה ממעשיו או לאנשים שאינם קשורים לחברה. יש אשר דירקטורים מוצאים עצמם מאחורי סורג ובריח בשל החלטות שקיבלו.
המנכ"ל
דירקטוריון החברה ממנה מנכ"ל לחברה. מנכ"ל החברה, אחראי על ניהול שוטף של החברה, בהתאם להוראות שמקבל מפי דירקטוריון החברה. מתחת למנכ"ל החברה, נמצא סמנכ"ל החברה, וכן כל שאר העובדים בחברה.
נושי החברה
נושי החברה הם גורמים שאינם קשורים באופן ישיר לחברה. יחד עם זאת, נושי החברה נקשרים לחברה בשל פעולות עסקיות שהחברה ביצעה עימן. נושה, פירושו אדם לו חייבת החברה כסף. כך למשל, אם חברת 'הבונים' ביצעה עסקה לרכישת ציוד עם הרצל, הרצל נעשה נושה של החברה ככל שלא קיבל את מלוא התשלום המגיע לו מחברת 'הבונים'.
החברה – אישיות משפטית נפרדת:
סעיף 4 לחוק החברות, קובע כי: 'חברה היא אישיות משפטית כשרה לכל זכות, חובה ופעולה המתיישבת עם אופיה וטבעה כגוף מואגד.'
הווי אומר, בכל הקשור לעניינים משפטיים, חברה נחשבת כמו אדם, ולכן חברה יכולה לעמוד לדין בפני בית משפט, יש לה זכויות וחובות. יתרה מזאת, חוק החברות מבהיר כי יראו פעולות של גורמים בחברה (למשל, פעולות של דירקטורים בחברה), כפעולות של החברה עצמה – ולא יחייבו את הגורם שביצע את הפעולה. כך למשל, נסע מנכ"ל חברה מסוימת ברכב של החברה במהלך עבודתו, וגרם נזק למבנה ציבור. מי שעמד לדין בגין הנזק שנגרם למבנה לא היה המנכ"ל, אלא החברה עצמה.
בעלי שליטה בחברה – בעל שליטה בחברה, מוגדר כבעל מניות שיכול ששולט בחברה באופן אפקטיבי. למעשה, על מנת להיות בעל שליטה, אין צורך להחזיק בכלל מניות החברה – די בלמעלה מ- 50 אחוזים מזכויות ההצבעה בחברה (כלומר, ככל שלא נקבע אחרת בתקנון החברה – בעלות ב- 50 אחוזים ממניות החברה) על מנת לשלוט בה. מעבר לכך – חוק החברות מגדיר כי בעל שליטה הוא אדם המחזיק למעלה מ- 45 אחוזים ממניות החברה. כאשר אין בחברה בעל מניות המחזיק (יחד עם גורמים המשתתפים עימו או לחוד) למעלה מ- 45 אחוזים ממניות החברה, קובע החוק כי בעל השליטה יהא אדם המחזיק למעלה מ- 25 אחוזים ממניות החברה.
כעת, אחרי שהבהרנו אלמנטים מרכזיים הקשורים למבנה חברות בישראל, אפשר לעמוד על הבדלים בין חברה פרטית לחברה ציבורית.
מהי חברה פרטית ומהי חברה ציבורית?
חוק החברות מעניק אמנם הגדרה לחברה בפרטית, אולם מדובר בהגדרה שיורית שאינה מבהירה במישרין מהי חברה פרטית. על פי סעיף ההגדרות לחוק, חברה פרטית היא 'כל חברה שאינה חברה ציבורית'. לפיכך, על מנת להבין מהי חברה פרטית, עלינו לבחון מהי חברת ציבורית.
חברה ציבורית מוגדרת באופן הבא: "חברה שמניותיה רשומות למסחר בבורסה או שהוצעו לציבור על פי תשקיף כמשמעותו בחוק ניירות ערך, או שהוצעו לציבור מחוץ לישראל על פי מסמך הצעה לציבור הנדרש לפי הדין מחוץ לישראל, ומוחזקות בידי הציבור".
למעשה, חברה ציבורית היא חברה שחלק ממניותיה הוצעו לציבור, כך שכל אחד יכול לרכוש אותן. כלל אצבע לזיהוי חברה ציבורית הוא האם החברה נרשמה למסחר בבורסה ניירות ערך (בישראל או לחלופין במדינה זרה). תשובה חיובית לשאלה זו משמעותה סיווג החברה כציבורית. כפועל יוצא, זיהוי חברה פרטית ייעשה על ידי תשובה שלילית לשאלה, כלומר, כל חברה שאינה רשומה בבורסה לניירות ערך היא חברה פרטית.
הבדלים בין חברה פרטית לחברה ציבורית
קיימים מספר הבדלים מהותיים בין חברה פרטית לחברה ציבורית. נציג ונתאר להלן כל הבדל. לאחר מכן, תוכלו להיעזר בטבלה המרכזת את ההבדלים בקצרה.
הבדל ראשון: רישום בבורסה
כאמור, חברה פרטית אינה רשומה בבורסה לניירות ערך, ואילו חברה ציבורית היא חברה הרשומה בבורסה הישראלית או לחלופין בורסה זרה.
הבדל שני: עבירות המניות
ההבדל הראשון, מכונה 'עבירות המניות', כלומר – מי יכול לרכוש את מניות החברה. בחברה ציבורית, מניות החברה מוצעות לציבור באופן חופשי, וכך כל אחד יכול לרכוש מניות של החברה, ולבעלי השליטה החברה אין יכולת השפעה על זהות רוכשי המניות.
בחברה פרטית, בעלי השליטה שולטים בהעברת המניות, ויכולים לקבוע מי ירכוש את המניות, בין היתר על ידי הוראות ספציפיות בתקנון שיבהירו מי רשאי לרכוש מניות בחברה. מחד, האפשרות לקבוע את זהות בעלי המניות מאפשרת שליטה ממשית בחברה. מאידך, יתכן שחברות פרטיות רבות מאבדות בכך משקיעים רבים, ולכן, לא אחת אנו רואים חברות פרטיות שהופכות להיות חברות ציבוריות (ראה הרחבה להלן).
הבדל שלישי: מנגנוני פיקוח
מאחר שבחברה ציבורית ישנם בעלי מניות מן הציבור שרכשו באופן חופשי את מניות החברה, קיים אינטרס ציבורי להגן עליהם ולמנוע מבעלי השליטה בחברה לפעול לטובתם האישית. בשל כך, חוק החברות מחיל מספר מנגנוני פיקוח על חברות ציבוריות, שלא קיימים בהכרח בחברות פרטיות. נציג את המנגנונים להלן:
דירקטורים חיצוניים ודירקטורים בלתי תלויים – ככלל, האסיפה הכללית בוחרת דירקטורים לחברה. יחד עם זאת, במטרה לוודא כי הדירקטורים לא משרתים את בעלי השליטה בחברה, חוק החברות מחייב חברות ציבוריות למנות לדירקטוריון החברה, דירקטורים שאינם קשורים לבעלי השליטה בחברה, המכונים דירקטורים בלתי תלויים.
נוסף על כך, קיימת חובת מינוי של שני דירקטורים חיצוניים, שעליהם לעמוד בתנאים של דירקטור בלתי תלוי (דירקטור שאינו קשור לבעל השליטה), וכן עליהם להיות בעלי מומחיות מקצועית או פיננסית.
נוסף על כך, על חברת ציבורית למנות וועדות שונות ולהעניק להן סמכויות רבות.
וועדת הביקורת – ועדה שמורכבת מדירקטורים של החברה, כאשר מספר חבריה לא יפחת משלושה.
כמו כן, כל הדירקטורים החיצוניים יהיו חברים בוועדה זו, ובנוסף, חייב שיהיה בוועדה רוב של דירקטורים בלתי תלויים.
בעל השליטה בחברה, וכן יושב ראש דירקטוריון החברה, לא יכולים לשבת בוועדה זו. לוועדת הביקורת תפקידים רבים, המנויים בסעיף 117 לחוק החברות, ובראשן, הסמכות 'לעמוד על ליקויים בניהול העסקי של החברה' ולהתריע עליהם. כמו כן, עסקאות מהותיות בחברה, כמו למשל עסקאות בהן לבעל השליטה יש עניין אישי באישורן, מוכרחות לקבל את אישור וועדת הביקורת.
וועדת התגמול – בדומה לוועדת הביקורת, וועדת התגמול היא ועדה המורכבת מדירקטורים, כאשר מספרם לא יפחת משלושה. נוסף על כך, רוב חברי הוועדה יהיו דירקטורים חיצוניים (למעשה, בחברה בה יש שני דירקטורים חיצוניים, מספר חברי וועדת התגמול גם לא יעלה על שלושה, מאחר שאחרת מרבית חברי הוועדה לא יהיו דירקטורים חיצוניים).
כמו כן, יו"ר וועדת התגמול יהיה דירקטור חיצוני. וועדת התגמול, כפי שנקבע בסעיף 118ב לחוק החברות, אמונה על נושאי התגמול בחברה – עליה לקבוע ולהתוות מדיניות תגמול בחברה, ולבחון את יישומה.
מטבע הדברים, נושאי משרה בחברה (מנכ"ל בחברה, דירקטורים) מעוניינים לקבל תמלוגים כספיים על פועלם בחברה. יתרה מזאת, קיים אינטרס לחברה להעניק לנושאי המשרה תמלוגים בהתאם להישגי החברה, מאחר שבכך יהיה לנושאי המשרה תמריץ לקדם את החברה ולגרום לה לרווחים.
הבדל רביעי: חובת דיווח
בשל האינטרס הציבורי שקיים בקרב חברות ציבוריות, חובת הדיווח של חברות ציבוריות גדולה הרבה יותר לעומת זו של חברה פרטית. בעוד חברה פרטית מחויבת לדווח על פועלה רק לרשם החברות, חברה ציבורית מחויבת בדיווח לשלושה גורמים שונים: רשות לניירות ערך, רשם החברות וכן הבורסה בה היא נסחרת.
| חברה פרטית | חברה ציבורית | |
| מי מחזיק במניות החברה | גורמים פרטיים. מניות החברה לא מוצעות לרכישה לציבור הרחב. | אנשים מן הציבור, אנשים פרטיים, חברות. |
| מי יכול לרכוש את מניות החברה? | מי שבעלי המניות יבחרו למכור לו את מניות החברה. | כל אחד (למעט כאשר מדובר בהצעות רכש מיוחדות, או אז נדרשים אישורים מיוחדים בחברה על מנת לאפשר את הרכישה) |
| מי מתמנה לדירקטוריון החברה? | האסיפה הכללית ממנה דירקטורים, בהתאם לרצון בעלי המניות.
אין חובת מינוי דירקטורים בלתי תלויים ודירקטורים חיצוניים (למעט בחברה פרטית שהנפיקה אגרות חוב). |
האסיפה הכללית ממנה דירקטורים, בהתאם לרצון בעלי המניות. יחד עם זאת, קיימת חובת מינוי שני דירקטורים חיצוניים (דירקטורים שאינם קשורים כלל לבעלי השליטה, ובעלי מומחיות מקצועית או פיננסית). כן קיימת חובת מינוי של דירקטורים בלתי תלויים (דירקטורים שאינם קשורים לבעלי השליטה). |
| האם החברה רשומה בבורסה לניירות ערך? | לא. חברה פרטית שתעשה כן, תהפוך לחברה ציבורית. | כן, מניות החברה רשומות בבורסה ומוצעות לציבור, בין אם הרישום בוצע בבורסה בישראל או לחלופין בבורסה זרה. |
| וועדות בחברה | אין חובה להקים ועדות בחברה (למעט בחברה פרטית שהנפיקה אגרות חוב) | חוק החברות מחייב חברות ציבוריות להקים וועדות שונות, כמו למשל – וועדת ביקורת וכן וועדת תגמול. |
| חובת דיווח | חובת דיווח לרשם החברות בלבד. | חובת דיווח משולשת: רשם החברות, הבורסה בה נסחרת החברה והרשות לניירות ערך. |
חברה פרטית שהיא חברת אגרת חוב
על אף שחברה פרטית מצויה בבעלות של גורמים פרטיים, ולציבור הרחב אין אפשרות לרכוש ממניותיה, לחברות פרטיות יש ממשק רב עם גורמים פרטיים במספר דרכים. ראשית, לחברה פרטית יכול להיות ממשק עסקי עם אנשים פרטיים, ואלו יכולים להפוך להיות נושים של החברה.
שנית, כאשר חברה פרטית זקוקה לגיוס הון, היא יכולה להנפיק אגרות חוב ולהציע אותן לציבור (הנפקת אג"ח).
מדובר למעשה במעין הלוואה שמעניק הגורם הפרטי לחברה הפרטית. בתמורה להלוואה, מקבל המלווה הפרטי מסמך המכונה אגרת, ובו מפורטים פרטי החוב שחייבת לו החברה. בתמורה להלוואה שמעניקה החברה לגורם הפרטי, מקבל המלווה את סכום הלוואה בתוספת ריבית גבוהה.
רבים בוחרים 'להשקיע' באמצעות רכישת אגרות חוב של חברות פרטיות בריבית גבוהה, וכך יוצרים פוטנציאל לצבירת רווחים גבוהים. יחד עם זאת, חשוב לזכור כי מדובר בסיכון, וכי החברה יכול להיכנס לחובות וכך ההלוואה לא תוחזר למלווה.
חשוב להכיר כי מבחינת חוק החברות, על חברת פרטית שהיא חברת אגרות חוב, חלים חובות רבות שחלות אך ורק על חברות ציבוריות, על אף שהיא אינה רשומה בבורסה. כך למשל, על חברת פרטית שהיא חברת איגרת חוב למנות שני דירקטורים חיצוניים, עליה למנות וועדת ביקורת וכן וועדת תגמול, וכן הלאה.
כיצד חברה פרטית הופכת לחברה ציבורית?
כאמור, חברות פרטיות רבות מעוניינות להפוך לחברות ציבוריות ולהתחיל להיסחר בבורסה לניירות ערך. הסיבה לכך, היא שהיות החברה סחירה יכול להזרים לחברה משקיעים חדשים שיזרימו עימם כספים לחברה.
על מנת להפוך חברה פרטית לחברה ציבורית, על החברה הפרטית לבצע 'הנפקה לציבור'. משמעות ההנפקה היא הצעת מניות בחברה לגורמים מהציבור.
כדי לבצע הנפקה, על החברה הפרטית לקבל אישורים פרוצדורליים, ולקבל עליה כללים ורגולציות ששייכים לחברות ציבוריות, כמו פרסום דוחות כספיים ותשקיף, חובת דיווח מוגברת, מינוי דירקטורים חיצוניים וכן הלאה.
כיצד חברה ציבורית הופכת לחברה פרטית?
חברה ציבורית תהפוך לחברה פרטית, כאשר התקיימה והתקבלה הצעת רכש מלאה. הצעת רכש מלאה, פירושה הצעת לרכישת כלל מניות החברה. כך למשל, אדם שהחזיק בבעלות 80 אחוזים ממניות חברה ציבורית, רוכש את 20 האחוזים הנותרים.
כך, הופכת הבעלות בחברה מציבורית לפרטית. חשוב לציין, כי חוק החברות לא מאפשר לבעל מניות לרכוש מניות של חברה ציבורית, כך שלאחר הרכישה ייווצר מצב לפיו הוא מחזיק בלמעלה מ- 90 אחוזים ממניות החברה, אך לא בכלל מניות החברה. הדרך לעשות כן היא רק באמצעות הצעת רכש מלאה – כלומר הצעה לכלל בעלי המניות הנותרים למכירת מניותיהם.
היה והתקבלה הצעת רכש מלאה, והתנגדו לה פחות מ- 5 אחוזים מבעלי מניות בחברה, וכל שאר בעלי המניות הנותרים הסכימו להצעת הרכש – יכפו את המתנגדים למכור את מניותיהם לרוכש, וכך תהפוך החברה מבעלות ציבורית לבעלות פרטית.
בין חברה פרטית לחברה ציבורית הבדלים רבים, שמשפיעים בצורה משמעותית על חייהן של החברות.
בעוד חברה ציבורית נהנית מהזרמת כספים מקרב משקיעים מן הציבור הרוכשים את מניותיה בבורסה, היא נזקקת לעמוד בחובות רבים שמטיל עליה חוק החברות.
מנגד, חברות פרטיות לא ניהנות מיכולת גיוס הון דומה לזו של חברות ציבוריות, אך החובות החלים עליהם לא משתווים כלל לחובות החלים על חובות ציבוריות, וכך מתאפשר לחברות הפרטיות חופש פעולה נרחב.
