חוק שכר שווה לעובד ולעובדת נחקק על מנת להבטיח כי לא יתקיימו פערי שכר בין גבר ואישה שעובדים בעבודה שווה בעיקרה. גם חוק שוויון הזדמנויות בעבודה נחקק על מנת לדאוג לשוויון במקומות עבודה ולמנוע אפליה שאיננה מוצדקת. אך האם החוקים האלה אפקטיביים? מצער לגלות שגם בשנת 2020 עדיין קיימת בישראל אפליית שכר. נשים מרוויחות פחות מגברים בצורה משמעותית. הדבר נכון גם אצל שכירות, ואף יותר מכך אצל עצמאיות. יש מספר גורמים שיוצרים את המצב הזה וביניהם בין היתר סטריאוטיפים חברתיים שמונעים מנשים להתקבל לתחומי עבודה מסוימים או להתקדם למשרות ניהוליות.
המצב בישראל
על פי נתונים שפרסמה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, בשנת 2018 שכר חודשי ממוצע של אישה בישראל היה 68.4% משכר ממוצע של גבר. לאט מאד ניתן לראות צמצום קל של הפערים בשכר בין גברים לנשים, אך מדובר בירידה איטית. כאשר בוחנים את פערי השכר לשעה – מדובר על פער קטן יותר – אישה בשנת 2018 מרוויחה בממוצע בשעה אחת 84% ממה שגבר מרוויח בממוצע בשעה. נתון זה כמעט ולא השתנה בעשור האחרון.
על פי נתונים שסיכמו את שנת 2019, מסתבר ש – 90.6% מהנשים המועסקות בישראל הן שכירות. אישה שכירה למדה בממוצע קצת יותר מאשר גבר שכיר, אך למרות זאת הכנסה ממוצעת של נשים שכירות עומדת על 8,546 ₪ לעומת משכורת ממוצעת לגבר שכיר שעומדת על 12,498 ₪.
מכלל המועסקות בישראל, 69% עובדות במשרה מלאה (כלומר מעל 35 שעות בשבוע), ו – 31% עובדות במשרה חלקית בדרך כלל. אצל הגברים תמונת המצב שונה כמובן – 87% מהמועסקים הגברים עובדים משרה מלאה ורק 13% עובדים בעבודה חלקית בדרך כלל.
ההכנסה החודשית הממוצעת הכי נמוכה הינה בקרב בעלי משלח יד מתחום ההוראה ועומדת על 9,923 ₪. 76% מהמועסקות בתחום זה הן נשים, וההכנסה הממוצעת שלהן בתחום ההוראה היא 9,483 ₪ בחודש. הפער הגדול ביותר בהכנסה החודשית בין גברים לנשים הוא 37.2% ונמצא בקרב עובדים בתחום הבריאות – תחום בו יש בין היתר רופאים, אחיות, ומזכירות רפואיות.
האם אנחנו אוהבים את המצב שלנו? 90% מהנשים המועסקות מדווחות על כך שהן מרוצות מעבודתן, אך רק 58% מהנשים מדווחות שהן מרוצות מהשכר שלהן. זאת ועוד, 25% מהנשים מדווחות כי הן מרגישות לחוצות לעיתים קרובות, בעוד שרק 18% מהגברים דיווחו זאת. ניתן בהחלט לקשר נתון זה לכך שעל הנשים בדרך כלל מוטל גם נטל הטיפול בבית ובילדים, למרות שרובן המכריע גם עובדות.
הגורמים לפערי השכר
יש מספר הסברים שניתן לתת לפערי השכר המדאיגים שאנחנו יכולים למצוא כמעט בכל תחום בין גברים לנשים. ככל הנראה הסיבה המרכזית היא בידול תעסוקתי בשוק העבודה של נשים, וכן שכר בסיסי נמוך יותר במקצועות שנחשבים ל"נשיים" באופן טיפוסי. העיסוקים בהן יש אחוז גבוה מאד של נשים, והם נפוצים מאד בקרב נשים, הם מקצועות טיפול כמו הוראה, עבודה סוציאלית, סיעוד וכדומה – אלו מקצועות עם רמות שכר יחסית נמוכות, גם כאשר העובדות מגיעות עם השכלה אקדמית. לעומת זאת, כאשר מדברים על משלחי יד "גבריים", פעמים רבות מדובר בעיסוקים עם שכר ממוצע גבוה מאד כמו היי-טק, ניהול, הנדסה וכן הלאה.
מעבר לחלוקה למקצועות עם מדרגות שכר שונות מאד, יש עוד גורמים לפערים. בין היתר, יש עובדה מצערת והיא שמעט מאד נשים מגיעות לראש הפירמידה במגוון תחומים. אין הרבה נשים בתפקידים ניהוליים בכירים, ומחקרים רבים מלמדים על נורמות תעסוקתיות שגורמות לכך שנשים לא מצליחות להתקדם בשוק העבודה. למשל, הציפייה להישאר במקום העבודה שעות רבות לאחר סיום שעות העבודה, או בגלל סטריאוטיפים מגדריים שונים הנוגעים לכך שהאישה היא רק "המפרנסת השנייה" או שאין לה תכונות מתאימות לניהול וקבלת החלטות.
פערי שכר על פי קטגוריות
עוד מפורסם כי פערי השכר בין גברים לנשים גדלים יחד עם העלייה בשנות ההשכלה. נשים שרכשו השכלה אקדמית, משתכרות בממוצע 62% משכר של גבר שרכש השכלה אקדמית. לעומת זאת נשים ללא השכלה אקדמית משתכרות בממוצע 65% משכרם של גברים בעלי אותה רמת השכלה.
אם בוחנים את פערי השכר לפי גיל, ניתן לראות כי בגילאי העבודה העיקריים – כלומר הגילאים בהם רוב האנשים מולידים ילדים ומטפלים בהם, פערי השכר מתרחבים. לאחר מכן, מעל גיל 65 מוצאים את הפערים הגבוהים ביותר, שכן בגילאים אלו מרבית הנשים מועסקות בעבודות במשרות חלקיות שמעניקות להן שכר נמוך.
עוד מענין לדעת שכאשר בוחנים את פערי השכר המגדריים לפי לאום, מסתבר שפערי השכר הגדולים ביותר הם בין גברים ונשים יהודים, יותר מאשר הפערים בין גברים ונשים ערבים. אחד ההסברים לכך הוא שבקרב הציבור הערבי באופן כללי יש רמת שכר נמוכה, וכן יש יחסית הרבה נשים בחברה הערבית בשוק העבודה אשר רכשו השכלה גבוהה.
ההשפעה של נישואין וילדים על עבודת נשים
שיעור האימהות הנשואות שמשתתפות בכוח העבודה הגיע לכ – 77%. כאשר מדובר על אימהות חד הוריות שיעור ההשתתפות בכוח העבודה עולה ל כ – 83%.
מעניין לדעת ש – 53% מהנשים העובדות דיווחו כי שינו את עיסוקן בעקבות הולדת ילדים, בעוד שרק כ – 18% מהגברים דיווחו על כך. 24% מהנשים החליטו להפסיק לחלוטין לעבוד לאחר לידה, ו – 19% בחרו להפחית את שעות העבודה בעקבות נישואין. בחברה הערבית – שליש מהנשים הערביות שהיו מועסקות בגילאי 20-44 שינו את מצב התעסוקה שלהן בעקבות נישואיהן. מתוכן 82% הפסיקו לעבוד לחלוטין או הפחיתו באופן משמעותי את היקף העבודה.
נשים עצמאיות
בשנת 2018 כ – 65% מהעצמאיים בישראל היו גברים. למרות שנשים עצמאיות עובדות בממוצע 4.5 שעות שבועיות פחות מנשים שכירות, כאשר בודקים את ההכנסה החודשית הממוצעת – אין פערים גדולים. אישה עצמאית משתכרת בממוצע 8,444 ₪ לחודש לעומת אישה שכירה שמשתכרת 8,546 ₪ בממוצע בחודש. גברים עצמאיים לעומת זאת, עובדים שעה פחות מגברים שכירים אך הכנסתם החודשית הממוצעת גבוהה ב – 17.2% מהמשכורת החודשית של גברים שכירים (15,100 ₪ לעצמאיים לעומת 12,500 ₪ לשכירים). הכנסה חודשית של גברים עצמאיים גבוהה ב44.1% מהמשכורת החודשית של נשים עצמאיות. מדובר על פער שגדול ב12.5 נקודות האחוז מהפער הקיים בין שכירים ושכירות.
חוק שכר שווה לעובדת ולעובד
חוק זה נחקק עוד בטרם נחקק חוק שוויון הזדמנויות בעבודה. הוא נועד לוודא שיש שכר שווה בין עובדים ועובדות שמבצעים עבודה שווה בעיקרה.
מקרה מפורסם בעניין חוק זה הוא בעניין אורית גורן. אורית גורן היתה עובדת של הום סנטר, אשר גילתה יום אחד כי הגברים שעובדים לצידה באותה משרה ממש, מרוויחים הרבה יותר ממנה. בעוד שהיא התשכרה בכ – 3500 ₪ בחודש, עמיתיה לתפקיד הרוויחו כ – 5000 ₪. לאחר שלא ענו לפניותיה בעניין בסניף בו עבדה היא עתרה לבית הדין לעבודה, בדרישה לקבל את הפרש השכר ששולם לעמיתיה אך לא שולם לה וכן פיצויים.
הום סנטר ניסו לטעון להגנתם כי אורית גורן ביקשה בראיון העבודה את השכר הזה, לעומת הגברים שביקשו יותר, ולכן הדבר קשור ליכולות המשא-ומתן שלה לעומת שלהם. בנוסף הם ניסו לטעון כי המשכורת נקבעת על פי כישורי העובד והניסיון הרלוונטי. אך בית הדין לעבודה דחה את הטענות של הום סנטר וקיבל את התביעה. הוא דרש מהום סנטר לשלם לגורן את הפרשי השכר. מדובר על מקרה בעל משמעות רבה שכן מעבר לצדק שנעשה עם אורית גורן, הוא נועד גם להרתיע מעסיקים שלא לאפשר אפליה כזו במקומות עבודה.
לצערנו, אפליית שכר קיימת בינינו גם בשנת 2020. לעיתים היא בוטה – כמו בעניין אורית גורן, ורואים ממש שכר שונה לגברים ונשים באותו התפקיד. אך לעיתים שמים לב לאפליה הזו רק כאשר מתפרסמים נתונים שנתיים שמלמדים על פערים משמעותיים. אמנם הפערים מעט מצטמצמים, אך זה קורה לאט מדי, ועדיין יש מקום לנסות ולטפל בפערים הקיימים ככל הניתן.
